כיצד אדם יכול להיות אחראי לחייו?
אחריות היא אחד מהנושאים שאפשר לשמוע עליו כמעט בכל מקום.
כולם מבקשים מאיתנו לקחת אחריות, להיות אחראים ולמעשה אדם אחראי נחשב אדם שאפשר לסמוך עליו.
ולמרות שאנחנו שומעים על הנושא הזה כ”כ הרבה נראה שאף לא אחד טורח לעצור שנייה ולהסביר מה היא אחריות.
זה כבר עשרות ואולי מאות שנים שאנשים מבלבלים אחריות עם אשמה. הבלבול הזה חדר כ”כ עמוק לתודעה האנושית שאנשים מפחדים לקחת אחריות על כל נושא שהוא ובטח שלא על החיים שלהם מחשש להרגיש אשמים. לרוב גם אלו שמבקשים מאתנו לקחת אחריות למעשה לא רוצים שנקבל אחריות אלא שנרגיש אשמה.(הם לא אשמים הם פשוט לא יודעים אחרת). לאשמה אין קשר עם אחריות, אלו 2 רכבות שנוסעות ליעדים אחרים לגמרי.
האשמה לוקחת אותנו הרחק לעולם הדמיונות, המחשבות, הפרשנות והעבר, ואילו אחריות מציבה אותנו כאן ועכשיו בערנות מלאה בתוך הרגע הזה. רובנו לא יודעים מה היא אחריות אמיתית ומלאה, רובנו התנסו באחריות חלקית שמהולה בטעם האשמה, הכישלון ואולי אפילו הכפייה. ובכל זאת אפשר לומר שאחריות היא חלק בלתי נפרד מחיים טובים ומלאים, אז למה כל פעם שאנו מגיעים למצב שעלינו לקחת אחריות יש תחושה לא נעימה שמבעבעת מתוכנו? אולי כי מסביבנו כולם בורחים מאחריות בגלל שבראש שלהם אחריות = אשמה.
אפשר לראות את זה בכל מקום:
- איך הפוליטיקאים נותנים כל תירוץ אפשרי לכל דבר ורק לא לוקחים אחריות.
- איך הבוס צורח על העובד מאשים אותו בהפסדים ואיך העובד בתורו מקלל את הבוס מאחורי הגב מקנא בו ומאשים אותו על המרמור שלו עצמו.
- איך בני זוג רבים ומאשימים, מתוסכלים וכועסים מצפים מהצד השני לעשות צעד אחראי.
- איך ילד מפיל בטעות את האייפון החדש והמצלמה נשברת, האבא צורח עליו שהוא חסר אחריות והילד מתחיל לבכות. כאילו חתיכת הפלסטיק הזאת חשובה יותר מהרגשות של הבן שלו.
זה נראה שבחיי היום יום כל הזמן מדברים על אחריות אבל למעשה מתכוונים לאשמה.
נראה שמגיל קטן קישרו לנו אחריות עם אשמה בקשר פסיכולוגי שממש קשה לנתק.
לדוגמה ילדה שמשחקת באיזה משחק בסלון, אמא שלה עוברת במהירות תוך כדי שיחת טלפון דחופה מהעבודה דורכת על המשחק מחליקה ונופלת על התחת. “תראי מה עשית” היא צועקת לכיוון הילדה הקטנה, הגוף של הילדה קפץ לרגע מהבהלה, “בגללך כל זה קרה” הוסיפה “אם היית יושבת בחדר שלך במקום לטייל בסלון כל זה לא היה קורה” תחושה חזקה של אשמה הציפה את הילדה והיא התחילה לבכות. “מה את בוכה עכשיו ? תראי מה עשית, קחי אחריות”
זה נכון, הרבה פעמים לא צריך להגיד את המילה “אשמה” כדי לגרום לילד להרגיש אשם, לילד עוד אין עולם ערכים מפותח וגם אם הוא יודע לעמוד על שלו הוא לא תמיד יודע להסתכל על הסיטואציות לעומק. כמו בדוגמה שלנו הילדה לא יודעת להסתכל על הסיטואציה לעומק ולהגיד “זה לא קשור אלי, היא נפלה בגלל שהיא לא שמה לב והייתה מרוכזת בטלפון, אין לי קשר לזה” ובוא נאמר את האמת, גם אם הילדה חכמה ויודעת להגיד את זה עדיין תחושת האשמה תחלחל עמוק. מרגע זה והאלה אחריות מהולה באשמה. ועכשיו כשהילדה כבר גדולה מצפים ממנה לקחת אחריות ברוח טובה ובגישה קלילה, אומרים לה שלקחת אחריות זה מובן מאליו ואיך מצפים ממנה לעשות את זה?
השאלה שלנו היא: איך אדם לוקח אחריות על חייו?
הוא הגיע לבגרות מסוימת, הוא מבין שמשהו בחיים שלו לא מתנהל קשורה, הוא סובל הרבה ונהנה מעט. הוא שמע שאם הוא ייקח אחריות על עצמו ועל החיים שלו הוא יוכל לחיות חיים טובים יותר, עם הרבה יותר הנאה והרבה פחות סבל.
אבל איך הוא יתחיל ?
נקודת הפתיחה שלו היא אמא שלא לקחה אחריות על עצמה והאשימה אותו כשהחליקה על התחת. היא אומנם אמרה לו לקחת אחריות אבל נתנה לו דוגמה מעשית של “אי לקיחת אחריות” ועכשיו כיצד הוא יתחיל לקחת אחריות על עצמו ועל חייו? כיצד יבין מה היא אחריות ?
אם הוא מבין שכל מה שאמרו לו על אחריות מקושר באשמה והוא רוצה באמת למצוא מה היא אחריות אולי הנקודה הראשונה צריכה להיות מה אחריות היא לא.
- האם להצביע על האחר ולגרום לו להרגיש אשם זו אחריות?
כשאנו מפנים אצבע מאשימה אנחנו הכי רחוקים מאחריות שאפשר להיות, למעשה אנחנו מרגישים אשמה או תסכול בתוך עצמנו ומנסים לחלוק או להפיל את התחושות על מישהו אחר וזאת וודאי לא אחריות. זה וודאי לא יוביל לחיים טובים יותר.
- האם אחריות היא הלקאה עצמית?
זאת אומרת קרה משהו לא טוב ועכשיו מתחיל דיבור פנימי. “איזה אפס אני” או “וואי איך לא שמתי לב אני בן אדם רע” או כל מיני מחשבות ומשפטים שגורמים לפגיעה עצמית.
וודאי שזאת לא אחריות כי אדם שפוגע בעצמו לא מרגיש אחריות כלפי הרגשות שלו עצמו, והמשפטים האלו שהוא אומר לעצמו סופו שיגיד אותם למישהו אחר. בדיוק כמו האמא שנפלה על התחת מהדוגמה שלנו, כפי שהיא מדברת לעצמה זה בדיוק מה שיצא על הילדה שלה. - האם להצהיר אני אחראי זו אחריות?
כל פוליטיקאי היום זורק כל הצהרה שרק נרצה לשמוע אבל מילים הן רק מילים וללא מעשים הן לא שוות יותר מידי. - האם לעשות פעולות שנדמה לנו שאדם אחראי היה עושה זו אחריות ?
בכל מקום אנשים מצהירים “אחריות שלי” עושים כביכול את הפעולות של האדם האחראי ואז מתמרמרים על זה בתוך עצמם. זו היא רק העמדת פנים ואפילו שהם נראים אחראים הם חסרי אחריות בעיקר כלפי עצמם כי המרמור והסבל שלהם גדל.
כשאדם מבין שכל אלו ועוד דברים שלמדו והרצו לו לגביהם לא עונים על האחריות אותה הוא מחפש נותר לו רק לזנוח את השטויות שלמדו אותו ולחפש עמוק יותר לגבי מהות האחריות, הנושא הזה מעניין אותו והוא לא עוזב את השאלה הוא מחפש עמוק בפנים כי אכפת לו למצוא את האמת של זה, האמת של מה היא אחריות, ואז התשובה מונחת מולו.
למעשה אחריות אמיתית צומחת מתוך אכפתיות. כשלאדם באמת אכפת ממשהו הוא לא צריך להצהיר על שום דבר, הוא פועל מתוך אותה אכפתיות ולכן הוא חש אחריות מלאה. לא אחריות מילולית, לא הצגת האחריות ובטח לא אחריות שמהולה ברחמים או באשמה.
זה האחריות שרק אדם שאכפת לו מרגיש.
אחריות ללא מילים אבל היא ברורה כמו אור היום.
כמו ילד שרואה ילד אחר בוכה שאין לו צעצוע או ממתק והוא הולך וחולק אתו,
לא כי אמרו לו,
לא בגלל שהוא חייב,
אלא כי אכפת לו, גם הוא בכה בעבר והוא יודע איך הילד הזה בטח מרגיש.
כשאכפת לנו האחריות מגיעה בקלות.
הוא רואה גורת חתולים שהתעללו בה, העיפו אותה מצד לצד והרחיקו אותה מהאמא. הוא רואה אותה מייללת בוכה עם הזנב שבור. ואכפת לו, הוא לא מחפש אשמים, הוא יודע שיש כאלו אבל הם לא העיקר עכשיו, אכפת לו מהגורה הזאת, הוא לוקח אותה לווטרינר ומבקש ממנו לעזור, “צריך לאשפז אותה, עצם הזנב שלה שבורה והיא אולי לא תשרוד”.
זה לא מעט כסף, אבל גם לווטרינר אכפת ולכן עושה הנחה משמעותית. היא תהיה שם כמה ימים עכשיו והוא חוזר כל יום לבקר אותה ללטף אותה כי אכפת לו, הווטרינר אומר שהיא יציבה ובעוד יום או יומיים היא תצא בריאה ושלמה. הוא הולך לקנות ציוד, מזון גורים, כלוב נשיאה, קערות מים ומזון כמה משחקים והוא מגדל אותה היא באחריותו עכשיו כי אכפת לו.
זה לא תמיד קל עם החינוך הקלוקל שהרבה קבלו להבין את האחריות שיש לנו כלפי עצמנו וזה לגמרי בסדר להתחיל ללמוד אחריות מבחוץ והאכפתיות שלנו כלפי אחרים.
כשהוא המשיך להתבונן הוא גילה שככל שהוא נותן יותר תשומת לב ככה הוא נעשה יותר אכפתי וככל שהוא נעשה יותר אכפתי הוא נותן יותר תשומת לב.
יום אחד הוא ראה קקטוס על המדרכה ליד עציץ שבור, אף אחד לא ייקח אותו הוא חשב, הוא קוצני ואף אחד לא יטרח להביא כפפה להרים אותו או לשתול אותו. “אני אקח אותו” הוא החליט ומיהר הביתה להביא עציץ עם אדמה וכפפות.
הוא הניח את הקקטוס על אחד המדפים בפינת הסלון ודאג להשקות אותו במעט מים פעם בשבוע בחורף ופעמיים בשבוע בקיץ.
אחרי יותר משנה שהקקטוס אצלו הוא שם לב שהוא מתחיל להצהיב והבין שכנראה משהו בטיפול שלו בקקטוס לא נכון.
מתוך אכפתיות הוא החל לקרוא מה התנאים הנכונים לגדל קקטוס וראה שקקטוסים אוהבים שמש חזקה ומעט מים וחשוב שבכלי שלהם יהיה פתח יציאת מים שהאדמה לא תהיה רטובה מידי אלא רק לחה.
אז הוא החליף כלי ושם אדמה חדשה הוציא את הקקטוס לאדן החלון ואחרי כמה חודשים הפלא ופלא הקקטוס שכולו היה קוצני התחיל להוציא פרחים יפיפיים בצבע ורוד מג’נטה עם צהוב מהמם במרכז. והוא חשב לעצמו כמה הוא מודה לקקטוס הזה שהראה לו שגם קקטוס קוצני יכול להצמיח פרחים יפיפיים.
ואז הוא פנה להסתכל על עצמו,
כפי שהתבונן בקקטוס,
הוא התחיל לתת תשומת לב
למחשבות שלו
לצורה שהוא מדבר לעצמו,
ולחיים שלו.
מתוך אותה תשומת לב צמחה אכפתיות,
לא האכפתיות שמקורה בהשוואה לאחרים,
לא האכפתיות שבאה לכסות על חור פנימי ותחושת מחסור.
זו הייתה אכפתיות שיודעת כמה החיים מורכבים,
שיודעת מה הטעם של הסבל, הכאב, הבדידות.
אכפתיות שמכירה את החשיבות של הזמן ההולך ואוזל בצילו של המוות,
אכפתיות שידעה רגעים ואנשים מדהימים וגם למדה להיפרד מהם.
ועם אותה אכפתיות הוא התבונן בעצמו,
בלי לשפוט ובלי לכעוס
בלי להצדיק או לגנות
הוא התבונן
ותנועה התחילה,
לא תנועה מתוכננת אלא תנועה ספונטנית של אחריות שמגיע מתוך הבנה של הרגע הזה.
ואז הוא שם לב שגם הוא התחיל לפרוח.