“הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים.”
~מריאן ויליאמסון~
זה כ”כ נכון.
הרבה יותר מפחיד להצליח מאשר להיכשל
בכישלון אני שום צפייה ממך, לא צריך לשמור על שום סטנדרט חדש, לא צריך להתפתח לא צריך לשאוף לא צריך לגדול.
אפשר להישאר קטן.
בהצלחה יש המון אחריות .
בכישלון יש 0 אחריות.
בעברי קרה לי כ”כ הרבה פעמים שהתחלתי משהו חדש ראיתי שאני מתחיל להצליח בו יפה ואז הפסקתי. זה קורה לאנשים כל הזמן.
מישהו רוצה להפסיק הרגל שעושה לו רע, ובאמת מפסיק לכמה ימים, פתאום שם לב שזה מצליח ואז וישר חוזר להרגל המזיק בכל הכוח, מפחד שחס וחלילה הוא יצליח להיות בלעדיו, ולעמוד בסטנדרט חדש.
בתמונה הראשונה אני אחרי 5.5 חודשים של אימונים. ראיתי איך הגוף שלי נהיה, גמיש יותר, חזק יותר והכי חשוב, בריא יותר.
פתאום יש עכשיו סטנדרט חדש לשמור עליו, אני לא מכניס כל דבר לפה, אני לא מוכן לאכול כל דבר, אני לא מפספס אימונים, אני לא יוצא עד מאוחר.
פתאום שהבנתי את זה נבהלתי, מחשבות התחילו לרוץ כהרגלן מתנגדות לשינוי שהן מבינות שמתרחש כאן.
“מה, אני בחיים לא אטעם יותר עוגה?, מה, אני לא אשתה יותר אלכוהול? לא אצא יותר ? איזה חיים יהיו לי? רק אוכל בריא ואימונים? “
האמת שגם הפעם רציתי לעצור הכול ולא להצליח, לא להיות טוב יותר, לא להשתנות, לא לעמוד בסטנדרטים חדשים, ובטח שלא לאכזב אם אכשל מלעמוד בהם בעתיד.
אם אני עוצר כבר עכשיו לפני שהגעתי ליעד זה יהיה הרבה יותר קל.
כ”כ הרבה פעמים בחיי עמדתי בנקודה הזאת, המחשבות המטרידות ביותר באות כשאני רואה שאני מצליח.
מספיק מצליח כדי להגיד שהצלחתי אבל לא מספיק כדי שזה יהיה משמעותי, לא מספיק כדי שזה יהיה גדול ומעבר לכל דמיון. בשלב הזה בד”כ אני פורש. אומר לעצמי שאני מסוגל והכל טוב אבל זהו זה, טעמתי מספיק מהחלום של עצמי, לגוף בריא, לעסק חדש, לפתיחת בלוג, למציאת זוגיות אמיתית.
טעמתי בדקתי חוויתי נגעתי ויאללה ביי.
חס וחלילה שלא אתחייב
חס וחלילה שלא אצליח יותר מידיי ואז תהיה ממני ציפייה או ביקורת .
חס וחלילה שאצא מאזור הנוחות שלי.
ועם השנים אזור הנוחות היה בינוניות, באמת זה לא נעים להודות אבל שנים הייתי בינוני.
אבל לא הפעם, הפעם אני לא מוכן לזה יותר, הפעם אני ממשיך קדימה בלי לעצור, כן זה עדיין מפחיד, אז מה?
אני לוקח את הפחד איתי יד ביד לכיוון הדבר הנכון.
בתמונה הנוספת זה כבר אחרי 9 חודשים של אימונים ותזונה.
בעיניי, הצלחה היא לא משהו שנמדד בחומריות אלא מדד של מאמץ אמיתי.
מי שמתאמץ באמת לעשות שינוי חיובי בחייו, לא משנה מה נראה כרגע כלפי חוץ הוא לא אדם בינוני.
לא משנה באיזה רכב הוא נוסע, איזה בגד לובש או כמה יש לו בחשבון הבנק.
יכול להיות אדם שיש לו הכול מבחינת חומריות אבל אם הלב שלו לא נקי כל זה לא שווה כלום.
לא תמיד חשבתי ככה, לפני שהבנתי את החיים ואת עצמי באמת היו פעמים שחשבתי שאני לא מספיק טוב, כי אין לי הרבה כסף, כי אני לא נוסע במכונית יוקרה, כי הבגדים שלי לא עלו אלפי שקלים, וחשבון הבנק שלי לא מגלגל מיליונים, אבל זה הכול אחיזת עיניים של סטטוס ורעיונות שעוברים אלנו דרך פילטרים על גבי פילטרים של אנשים שמנסים לצייר עולם מושלם.
אבל זאת לא המציאות והיום אני יודע שזה בכלל לא משנה.
מה שמשנה זה עם איזו גישה אני קם בבוקר, עם איזו גישה אני מתמודד עם החיים, האם אני מפסיק כשאני מתחיל להצליח? האם אני פורש באמצע ?, האם גם כשאני מצליח אני זוכר שיש אנשים בעלי מזל פחות טוב משלי?, האם אני מבין ומחובר לסביבה? , האם הגישה שלי לאנשים היא טובה?
האם אני גורם לאנשים סביבי שמחה? האם אני הופך את המקומות שאני נמצא בהם לטובים יותר?
זה בעיניי הצלחה
בינוניות וגדולה לא נמדדים בחומר
ואני ברמה האישית לא מוכן לעצור יותר.