ועכשיו להתחיל

אני בטוח שזה קורה לכולם. אמרתי לעצמי יום ראשון אני אתחיל, יום ראשון הגיע ולא התחלתי, וגם אחרי המון ימי ראשון לא התחלתי, כל פעם חיפשתי “תירוץ” אחר או נקודה אחרת בה אני יכול להיאחז כנקודת ההתחלה שלי לעשות שינוי.

אחרי החג,

יום ראשון,

אחרי יום ההולדת,

אחרי יום כיפור,

רק תהיה לי תוכנית אימונים,

רק אבא שלי יצא מבית החולים,

רק נחכה ליום ראשון,

רק עוד עוגה אחת ואחרי זה אני מתחיל.

תמיד מחפש את המחר, רק לא להתחיל עכשיו.

הלופ הזה משתלת על המחשבה לגמרי וגורם לחכות שמשהו יסתדר מעצמו, שכל הכוכבים יסתדרו בשורה ואז אולי יגיע הרגע המתאים להתחיל, אז אולי תהיה לי מספיק מוטיבציה או אנרגיה או תובנה מפוצצת, בתוכי חיכיתי למשהו שיעשה את העבדה במקומי. לפעמים אפילו חיכיתי שמישהו אחר יציל אותי מהלופ, אולי זוגיות ? מישהי שתרים אותי למעלה ותעזור לי, אולי חבר או אפילו מישהו זר שייקח אותי פרויקט וייתן לי את כל התנאים המושלמים לשינוי.

אחד הדברים הכי קשים זה להתגבר על הפנטזיות של מחר, כאילו מחר יהיה שונה מהיום.

אבל המוות הוא מורה טוב הוא כ”כ חד משמעי, אי אפשר להתווכח אתו, הוא לא לוקח בחשבון פנטזיות ודמיונות לא מעניין אותו מה יהיה מחר כי אחרי שהוא מגיע אין יותר מחר, הוא כאן עכשיו וזהו זה. מה שהולך לא חוזר.

במצבו של אבי המוות הראה לי את האמת, אפחד לא הולך להגיע, אפחד לא יציל אותי מהמצב הזה , שום רגע הוליוודי נוצץ של הבנה חוצבת להבות, שום סנה בוער לא הולך להתגלות פה, אם אני לא מרים את עצמי עכשיו כלום לא ישתנה (ואולי דווקא זאת הייתה ההבנה החשובה).

אם אני לא קם עכשיו ועושה שינוי כלום לא יקרה.

הפנטזיה הזאת שמחר יהיה שונה תמיד נמצאת שם, מנסה לגרום לי לדחות את השינוי לעוד רגע בעתיד. התירוצים תמיד מגיעים, “לא היה לי זמן להתאמן”.

ב-24 שעות יש 1,440 דקות, אפילו אם אני מוריד 8 שעות שינה עדיין נשארות לי 960 דקות, אז למי אני משקר כשאני אומר שלא היה לי 30 דק’ היום להתאמן? 30דק’ להשקיע בגוף שלי, בבריאות שלי? אני משקר רק לעצמי.

האמת שזה מפחיד להשתנות, מפחיד להעלות את הסטנדרט ואחרי זה צריך לעמוד בו כל פעם מחדש, מפחיד להתאמץ ואולי להיכשל.

לימדו אותנו דרך מערכת החינוך, מקומות העבודה והרשתות החברתיות, שרק הצלחה נחשבת, מאמץ לא מקבל הכרה.

ניסית והפסדת ? אתה עדיין לוזר, אתה כישלון.

מגיל קטן משווים אותנו לאחרים עד שאנחנו כבר מתחילים להשוות את עצמנו. אם בבית הספר לא הוצאת ציון טוב במבחן מראים לך את הציונים הטובים בכיתה ושואלים אותך למה אתה לא כמו…, תראה איזה יופי של ציון, תראה איזה יופי הוא לומד, בבית משווים בין אחים, “תראי איזה יופי אחותך מתנהגת למה את לא לומדת ממנה”. ברשתות מהללים רק את הנוצץ, המוצלח, המושלם וחסר הפגמים, וזה מייצר פחד להתחיל, פחד עצום להיכשל, פחד שוב להיות הכישלון פחד שוב לא להיות מספיק טוב. אם אני מנסה ונכשל אז למה לי לנסות בכלל?

אבל ההבנה הזאת.

אפחד לא הולך להציל אותי, אפחד לא הולך להרים אותי, אפחד לא מגיע.

אדם שמת לא חוזר, יום שעובר נעלם.

“מחר אני אתחיל” אתה אומר את זה יום ועוד יום ואז עוד ופתאום לא שמת לב וכבר שנים עברו ועוד לא התחלת.

אפחד לא הולך להגיע, גם המחר או הרגע המתאים לא יגיע.

יש לי רק אותי ויש לי רק את עכשיו.

חייב פשוט להתחיל עכשיו, גם אם אני אכשל, גם אם לא אעמוד בסטנדרט, גם אם לא אהיה נוצץ, פשוט להתחיל את הצעד הראשון אחרת כלום לא ישתנה.

הצעד הראשון לא יכול להיות מחר הוא חייב להיות עכשיו, זאת ההבנה שגרמה לי לצאת מהלופ ולהתחיל.

עכשיו זה הזמן להתחיל.