הנשק הקטלני מכולם

הייתי בטוח שלפחות את החלק של “רוח חופשיה” אני מבין, הרי כולנו רוצים חופש נכון? כולנו מחפשים חופש. אנחנו רוצים חופש כלכלי, חופש רוחני, חופש חברתי, חופש מיני, חופש זוגי ועוד ועוד חופש בכל מקום.

מה שהיום אני מבין ולא הבנתי לפני הוא שאנחנו רוצים להשיג את ה”חופש” הזה דרך שליטה, זה יכול להיות שליטה על אחרים או שליטה על עצמנו, אבל בראש הקטן והמפוחד שלנו, אנחנו מחפשים חופש דרך שליטה. אנחנו כבני אדם מנסים להרחיב את תחום השליטה שלנו עוד ועוד וע”י זה מדמיינים לעצמנו שהשגנו עוד פיסה של חופש, לא מבינים כמה רע אנחנו עושים וכמה אנחנו מתרחקים מחופש אמיתי.

כמו אסיר בבית כלא שמשתלט על עוד חלק קטן בתא שלו ומדמה לעצמו שעכשיו הוא השיג עוד פיסת חופש.

איזה אבסורד איך יכולתי ליפול לתפיסה המוטעה הזאת אני שואל את עצמי ?

העניין הוא שהרוח קודם כל צריכה להיות עדינה ורק אחרי כן היא יכולה להיות חופשיה.

הרוח האגרסיבית שמחפשת חופש בכוח היא נשק שמופנה החוצה, שמאשים את כל העולם שמוכן להשתלט בכוח ואגרסיביות על כל חלק ואפילו הקטן ביותר כדי לקבל את מה שהוא מדמה כחופש, חופש להגיד מה שאני רוצה חופש לעשות מה שבא לי, חופש לקחת מה שאני רוצה ולחוות מה שאני רוצה אבל הרוח הקשה והאגרסיבית כמה חופש חיצוני שהיא תשיג לא ישנה כלום, זה יכול להיות חופש כלכלי או חופש מיני או חופש תנועה. אבל הרוח הזאת לעולם לא תוכל להיות חופשיה מעצמה, היא תמיד מכוונת החוצה.

אבל הרוח העדינה היא נשק קטלני באמת ולא כמו הרוח האגרסיבית היא לא מכוונת החוצה אלא פנימה , היא עדינה מספיק להיכנס בחללים והחריצים של הנפש, במקומות של חוסר הביטחון, במקום של הפחד שאני לא מספיק יפה, לא מספיק חכם לא מספיק טוב, הפחד שאני לא אהיה מקובל, שלא יאהבו אותי או שיעזבו אותי, הפחד שלא אצליח לעשות מה שאני רוצה ואהיה כישלון בעיני אחרים או בעיניי, הרוח העדינה נכנסת לכל המקומות האלו, היא לא רוצה לשנות אותם היא לא רוצה להשתלת על השטח שלהם, היא רק יושבת שם ומתבוננת בעדינות מוחלטת.

השקט שלה הופך לשלי ואז לרגע אני חופשי מהכל מחופש כלכלי, מחופש מיני, מכל מה שיחשבו עלי ומכל רעיון. לרגע אחד אני חופשי מעצמי ומכל הרעש שהוא אני. וברגע הזה מה שמשנה זה לא אם אני חופשי, אלא האם החופש זורם דרכי. לא אם אני אוהב או נאהב אלא האם האהבה עוברת דרכי. החיים שלי לא משנים כמו הביטוי של החיים דרכי.

באמת נשק קטלני.