בערך שנה לפני התמונה של ה”לפני” עדיין הייתי מאמן ומתאמן, שנה מוקדם יותר מהתמונה הזאת עוד היו לי קוביות בבטן והייתי בכושר סביר, ויש שיגידו אפילו טוב, הולך לחדר כושר להתאמן 3 פעמים בשבוע קבוע. שנה וחצי או קצת יותר מלפני התמונה הזאת אבא שלי עשה ניתוח שני בראש וכימותרפיה בכל הגוף ואנחנו היינו בטוחים שיש לו סיכוי לנצח את הסרטן, כילד להורים גרושים שהתגרשו בגירושים מכוערים מאוד הקשר שלי ושלו תמיד היה און ואוף, אבל בשנים האחרונות התקרבנו ואז הסרטן הזה הגיע. כשהתקפי הפרכוסים חזרו ואחרי ששמעתי את דעת הרופאים היה ברור שאין עוד הרבה זמן.
ואני… כועס על הזמן שאבד, ועצוב מהמצב שנוצר עכשיו, מצאתי את הנחמה שלי בג’אנק פוד, חטיפים, גלידות ומה לא ? ככל שזה היה יותר גרוע עם יותר טעמים ככה הבריחה הייתה טובה יותר, קלה יותר. יותר ימים בבתי חולים יותר ג’אנק ומשקאות מתוקים, המשקל עולה והחשק יורד, החשק לבלות לראות חברים לצאת מהבית אפילו לסקס. מצאתי את עצמי בקו בית חולים, עבודה, בית, עבודה, בית, עבודה, בית, בית חולים. האכילה הרגשית מתגברת והחשק יורד ופתאום אני מוצא את עצמי במצב חדש שנקרא בפי המומחים “דיכאון”. אבל אל דאגה יש לי תירוץ טוב, אבא שלי חולה סופני ורק לא מזמן חידשנו קשר ונהינו חברים טובים של ממש. פאק.
בתוך המלחמה שלו עם המחלה מצאתי את עצמי צריך להילחם עם עצמי ולמצוא כוחות לצאת מהמקום שהגעתי אליו, הדבר הכי אבסורדי זה שאת הכוח לזה קבלתי דווקא ממנו ומצורת ההתמודדות שלו, הוא נלחם, אם אפשר לקרוא לזה מלחמה. הסרטן שלו במוח לקח ממנו את יכולת התנועה ופשוט הושיב אותו על כיסא גלגלים אבל הוא נלחם דרך הפיזיותרפיה לשמר כל מרחב תנועה ולו הקטן ביותר. הסרטן לקח לו את היכולת לדבר והוא נלחם בעזרת קלינאי תקשורת לשמור על כל צליל. ואני שכל מה שעניין אותי לפני בחדר כושר זה להרים משקלים גדולים, ומראה חיצוני פתאום הבנתי את החשיבות של להיות מסוגל לנוע, לזוז לרוץ לקפוץ להתלות וכו’. והתחלתי את התהליך שלי לרכוש את היכולות מחדש דרך אימונים שונים לגמרי ממה שעשיתי לפני.
להתחיל את התהליך היה קשה. כשמסתכלים באינסטגרם רואים עולם שכולו ורוד, וכולו טוב, כל תמונה לפנתאון נראית כאילו נלקחה ממגזין החיים הטובים. זה דבר ראשון גרם לי לחוסר נוחות מטורף הכל כ”כ הוליוודי וכולם נראים מושלמים ומה איתי? איפה אני משתלב כאן ? הרגשתי חוסר בטחון היעד נראה לי איי שם כ”כ רחוק ממני, איפה מתחילים בכלל?.
גם כאן לאבא שלי הייתה עצה טובה לתת , כשדברנו באחת השיחות לילה שלנו, דברנו על החיים, על איך לחיות ומה באמת חשוב, כמובן שדברנו גם על המוות המתקרב שלו והוא אמר לי “בן שלי, בחיים הכי חשוב להיות עצמך, ולדאוג להווה כאן ועכשיו כל השאר יסתדר מעצמו”
עצה כ”כ פשוטה וכ”כ קשה ליישום. קראתי מלא ספרים ושמעתי מלא פודקסטים הייתי במלא סדנאות ולכולם יש מלא עצות
“פייק איט אנטיל יו מייק איט”
“תסתכל על האנשים הגדולים באמת ותחכה אותם”
“תראה להם את החיים שהם היו רוצים”
מה לא????? אין סוף עצות
אבל עצה כ”כ פשוטה ועם זאת כ”כ קשה ליישום. פשוט להיות עצמך כאן ועכשיו בלי פילטרים בלי גינונים בלי מסכות.
כאן יש תמונה שלי מלפני ואחרי.
משמאל יש אדם שהאש שלו כבתה, שמוצא נחמה בהרס עצמי, שיודע מה הדבר הנכון בשבילו ובכל זאת לא עושה אותו, שכל הזמן חושב “מחר אתחיל”, “מחר אשנה”,” מחר אצליח” מחר, מחר, מחר. אדם שמבואס להסתכל במראה ולא מרוצה מהגוף שלו. רואים את זה אפילו בצורת הצילום, איך שהטלפון מסתיר את הפנים כאילו לא רוצה להראות שזה אני.
בתמונה השנייה יש אדם שמרוצה מעצמו, מרוצה מהדרך שלו, מרוצה מהגוף שלו ושיש לו ערך עצמי גבוה.
גם כאן ניתן לראות את זה לפי המיקום של הטלפון.
אז מזה אומר להיות עצמך כאן ועכשיו? איך זה קשור לערך עצמי ?
לכולנו יש קול בתוכנו שאומר לנו תמיד אבל תמיד מה הצעד הנכון ומה הצעד השגוי, כולנו יודעים מה המאכלים שטובים לנו ומה המאכלים שלא, כולנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות כדי להצליח, ואם אחנו לא יודעים מה לעשות אנחנו יודעים את מי לשאול כדי כן לדעת. כולנו יודעם מה הדבר הנכון לנו. אבל אנחנו לא תמיד מקשיבים לקול הזה שבאמת יודע.
הקול הזה שיודע מה נכון הוא אני יותר מכל הקולות האחרים. להסתכל על עצמי בלי בכיינות, בלי תסכול להסתכל על הדברים הטובים וגם הפחות טובים, לא להסיט את המבט הצידה.
להסתכל לעצמי בעיניים בלי רחמים, להודות במה שמפריע לי ולשנות אותו לא מחר אלא עכשיו, מה שמשנה זה המאמץ.
להיות קורבן, להיות מסכן, להאשים את הנסיבות זה קל אבל זה לא אני, זאת לא הדרך שלי, להיות עצמי כאן ועכשיו בלי מסכות בלי פילטרים זאת הדרך שאני בוחר וככה נוצר ערך עצמי, ממעשים ולא מדמיונות על מחר.
תודה אבא.
